החלטה בתיק רע"א 5260/12

1.        בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו מיום 3.6.2012 של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד סגן הנשיאה א' ש' שילה, והשופטותו' פלאוט ו-ב' טולקובסקי) בע"א 32142-12-11, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתו ופסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד סגן הנשיא א' ד' גולדס) בת"א 677-01-10 מיום 20.9.2011 ומיום 10.11.2011, בהתאמה. בית משפט השלום דחה מחמת התיישנות תובענה שהגיש המבקש על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב. המבקש משיג על דחיית תביעתו על הסף, ומבקש כי יותר לו להוכיח את תביעתו לגופה. בהחלטה מיום 20.9.2011 נדחתה בקשת המבקש לתיקון פרוטוקול.

רקע והליכים קודמים

2.        המבקש נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.12.2002 (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה סבל המבקש משברים בכף ידו השמאלית, סחרחורות, חתכים במצח, כאבי ראש והגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. ביום 3.1.2010 הגיש המבקש תובענה על-פי החוק לבית משפט השלום בראשון-לציון. בשלב מסוים, משהסתבר שיש אפשרות שסגנית המזכיר הראשי בבית משפט השלום בראשון-לציון תקרא למתן עדות, הורתה נשיאת בתי משפט השלום במחוז מרכז על העברת התיק לבית משפט השלום בכפר-סבא.

3.        המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, שכן לטענתה, זו הוגשה לאחר חלוף שבע שנים מיום שנולדה עילת התובענה, הוא מועד התאונה. מנגד טען המבקש, כי נוכח העובדה שהתגלתה אצלו מחלת קרוהן (Crohn's Disease) רק במהלך שנת 2005, ומחלה זו נגרמה עקב התאונה, הרי שעל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מתחיל מרוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק העיקרי מהתאונה. המבקש אף טען לנזק סמוי נוסף, בברכו השמאלית, אשר התגלה כחמש שנים לאחר התאונה. עוד טען המבקש, כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), יש לראות בהצעה לפשרה של המשיבה מיום 9.9.2003, כהודאה בכתב בקיום זכותו של המבקש, אשר יש בה כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. המבקש הוסיף וטען, כי חרף העובדה שהוא סבר, ועודנו סובר, כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, כאמור לעיל, הוא ביקש להגיש את תביעתו ביום האחרון למניין תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע שנים מיום התאונה, שחל ביום ד' בשבוע, ה-30.12.2009. אלא, כך נטען, שמיום 30.12.2009, לאחר שעה מסוימת, ועד ליום ו' ה-1.1.2010, נוצר קושי להגיש תביעות חדשות במזכירות בית המשפט בראשון-לציון, נוכח הנחיית הגזברות הארצית של בתי המשפט בדבר האפשרות לשלם את אגרת המשפט באמצעות המחאות, ועל כן הוגשה התובענה ביום העבודה העוקב הראשון בו ניתן היה להגישה, דהיינו - ביום א' ה-3.1.2010.

4.        בית משפט השלום בכפר-סבא קיבל את טענת המשיבה והורה על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת לאחר שכל טענותיו של המערער, כפי שיוצגו להלן, נדחו על-ידו אחת לאחת:

א.       לאחר עיון בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה, נקבע, כי כבר ביום התאונה, בסמוך לאחר שהגיע המבקש למרכז הרפואי "אסף הרופא", אובחנו אצלו שברים בכף יד שמאל וזו הושמה בסד גבס. משכך, בית משפט השלום קבע, כי די היה בקיומם של הממצאים שאובחנו לאחר התאונה כדי להעמיד למבקש עילת תביעה. כן נקבע, כי העובדה ששנים לאחר מכן, התגלו ממצאים נוספים, אין בה, כשלעצמה, כדי לעצור (או לאפס) את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות, וזאת בהינתן שכבר ביום התאונה התגלו נזקים ממשיים שאפשרו את הגשת התביעה. לפיכך נפסק, כי מרוץ ההתיישנות החל ביום קרות התאונה, 30.12.2002, והסתיים בתום שבע שנים לאחר מכן, ביום 30.12.2009 - היינו, קודם למועד הגשת התובענה, כפי שנפסק בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122 (1983) (להלן, עניין זמיר) ובע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984) (להלן: עניין בוכריס).

ב.       בנוסף, נקבע כי מכתב ששלחה המשיבה למבקש ביום 9.9.2003, אינו בגדר הודאה של המשיבה בקיום זכותו של המבקש. זאת נוכח ההלכה הפסוקה, כי ניהול משא-ומתן לצורך בירור אפשרות פשרה אינו נחשב, ככלל, כהודאה בזכות של הצד שכנגד (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996); ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.12.2001); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2005)). בנסיבות המקרה דנן נקבע, כי מדובר בהצעת פשרה בלבד אשר אין לראות בה הודאה בזכותו של המבקש לקבל פיצויים. אשר על כן נקבע, כי לא היה בכוחה של הצעת הפשרה שהוצעה במכתבה של המשיבה כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש.

ג.       לבסוף, ציין בית משפט השלום, כי נוכח האמור בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 7.9.2011, שבו הצהיר בא-כוח המבקש דאז, כי "אם ביהמ"ש לא יקבל את שתי הטענות הראשונות, לא נעמוד על הטענה שלישית", מתייתר הדיון בטענה העובדתית בדבר קיום נסיבות - הנחיית הגזברות - שמנעו את הגשת התובענה ביום 30.12.2009. בהקשר זה יצוין, כי בקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה על-ידי המבקש בעניין זה, נדחתה על-ידי בית משפט השלום. יחד עם זאת, למעלה מן הדרוש דן בית משפט השלום בטענה האחרונה ודחה אותה גם לגופה. נקבע, כי ההנחיה שיצאה ביום 23.3.2011 מלפני מרכז התקבולים בהנהלת בתי המשפט, התייחסה לכך שלאחר השעה 10:00 ביום 30.12.2009 לא ניתן היה לקבל שיקים בלבד. עם זאת, בית משפט השלום קבע, כי לא היתה כל מניעה לפתוח תיקים על-ידי תשלום האגרה בעזרת אמצעי תשלום אחרים, כגון כרטיס אשראי, הרשאה לחיוב חשבון בנק או בתשלום מזומן בבנק הדואר. כן נקבע, כי היות ובאת-כוח המבקש ויתרה על חקירתה של המזכירה הראשית או של נציג גזברות אחר בבית משפט השלום בראשון-לציון, הרי שנמנעה מהמבקש האפשרות להוכיח את הטענות העובדתיות להן טען, ביחס להיעדר כל אפשרות לפתוח תיקים ביום 30.12.2009. לא זו אף זו, אלא שבית משפט השלום קבע, כי אף אילו היתה מוכחת טענת המבקש, לפיה לא ניתן היה בפועל לפתוח תיקים ולשלם את האגרה ביום 30.12.2009 לאחר השעה 10:00 (לא באמצעות שיקים ולא באמצעי תשלום אחרים), הרי שאין חולק, כי עד השעה 10:00 ניתן היה לעשות כן, ובנוסף, עמדה לרשות המבקש אף האפשרות להגיש את התובענה בבתי משפט אחרים, הואיל והמשיבה היא חברת ביטוח הפועלת בכל שטח המדינה.

5.        ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז נדחה. בכל הנוגע לטענה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט המחוזי, כי כבר במועד התאונה היה בידי המבקש "כוח תביעה קונקרטי", ומשכך בצדק נקבע על-ידי בית משפט השלום, כי מרוץ ההתיישנות החל כבר במועד זה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף בהנחה שמחלת הקרוהן בה חלה המבקש קשורה לתאונה - דבר שלגביו לא הוצגה אף ראשית ראיה - הרי שאין בגילויה המאוחר של מחלה זו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן כבר ביום התאונה, היה ברור שנגרם למערער נזק גוף של ממש, שאינו נזק של "מה בכך", ובהתאם להלכה הפסוקה יש לקבוע כי מאותו מועד החל מרוץ התיישנות (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231 (2008) (להלן: עניין אמיתי); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008); 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (לא פורסם, 12.7.2010)). כמו כן, לא מצא בית המשפט המחוזי כל מקום להתערב בקביעה, לפיה מכתב המשיבה מיום 9.9.2003 אינו מהווה הודאה בזכות, שכן תוכנו אינו כולל הודאה מפורשת בזכאותו של המבקש לפיצויים בגין התאונה, וכל עניינו הצעת פשרה שלא השתכללה לכדי הסכם. ולבסוף, בית המשפט המחוזי קיבל גם את קביעתו של בית משפט השלום, כי לא הוכחה הטענה בדבר היעדר האפשרות להגיש את התובענה ביום 30.12.2009. חרף דחיית הערעור, החליט בית המשפט המחוזי לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבו הנטען של המבקש ובעובדה שתביעתו נדחתה על הסף, להורות על ביטול חיובו של המבקש בהוצאות שהושתו עליו בבית משפט השלום ונמנע מלעשות צו להוצאות בערעור.

נימוקי הבקשה

6.        בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק שמתן ההחלטה בטענת ההתיישנות יידחה עד לאחר שמיעת הראיות בתובענה העיקרית, ולאחר הוכחת קיומם של הנזקים הסמויים שהתגלו באיחור והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה, ובהתאם לכך להורות על השבת הדיון בתובענה לבית משפט השלום. נטען, כי מקרה זה נמנה על סוג המקרים בו נזקים מסוגים שונים שנגרמו עקב התאונה לא התגלו ביום הגרימה אלא במועד מאוחר יותר, שכן התגלו רק כעבור זמן, ועל כן שומה היה על הערכאות הקודמות לקבוע, כי "כוח התביעה" בגין נזקים אלה התגבש רק במועד מאוחר ליום התאונה. עוד נטען, כי בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זמיר, אין, ולא ניתן לראות, בהתגלות הנזק הגאסטרואנטרולוגי מסוג מחלת הקרוהן, שהיה נזק סמוי במשך שנים לאחר התאונה, משום הרחבת היקפו הפיזי של הנזק האורטופדי שהיה גלוי מיד לאחר התאונה. אשר על כן, סבור המערער, כי בנסיבות העניין לא מתקיימות הנסיבות לשלילת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ומשכך, אין מנוס מלקבוע, כי תקופת ההתיישנות הוארכה וטרם הסתיימה ביום הגשת התביעה בפועל. יתרה מכך, המבקש טוען, כי משנתברר לו במהלך שנת 2005, כי לקה במחלת הקרוהן, הפך הנזק הראשוני והמיידי מהתאונה, שהתבטא בעיקר בשברים בכף ידו השמאלית, בסחרחורות ובהגבלת תנועה, לנזק משני בחשיבותו, ולכזה שהשפעתו והשלכותיו שוליות ביחס לנזק העיקרי. המבקש סבור, כי משמעות הקביעה לפיה מרוץ ההתיישנות החל ביום קרות התאונה ולא ביום התגלות הנזקים המהותיים היא, שלו היה המבקש מזדרז ומגיש את תביעתו בסמוך לאחר התאונה היה מסתכן בכך שתביעתו הייתה מסתיימת בטרם התגלו הנזקים הסמויים, ואז היה נבצר ממנו לתבוע את נזקיו בגין מלוא השלכות התאונה.

           יתרה מכך, המבקש טוען, כי נסיונו להגיש את התובענה בטרם חלפו שבע שנים ממועד קרות התאונה, נבעה כתוצאה מזהירות יתר מצידו, ומרצון למנוע כל ספק ולחסוך כל סיכון הכרוך בהתדיינות עתידית בשאלת ההתיישנות. בהתאם לכך נטען, כי מרוץ ההתיישנות החל במועד מאוחר לאירוע התאונה, והוא - מועד גילוי הנזקים המהותיים והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.

           המבקש סבור, כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית כוללת החורגת מדל"ת האמות של הצדדים, שכן הערכאות הקודמות קבעו, כי הואיל ומדובר בשלושה נזקים שכולם "נזקי גוף", אין לערוך הבחנה בין סוגי נזקי הגוף השונים ועל כל הנזקים יוחל סעיף 5 לחוק ההתיישנות ולא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין או סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המבקש טוען, כי קביעה מעין זו טרם זכתה לדיון ממצה בפסיקתו של בית משפט זה, והתוצאה של קביעה זו תוביל לקיפוח זכויותיהם של מי שהתגלו אצלם נזקים סמויים כתוצאה מתאונת דרכים, שכן מרוץ ההתיישנות בעניינם יסתיים כעבור שבע שנים ממועד התאונה, וזאת גם אם הנזק המהותי התגלה במועד מאוחר מקרות התאונה. בנוסף, המבקש טוען, כי נדרשת התערבות בית משפט זה גם משיקולי צדק לשם מניעת עיוות דין, וזאת מן הטעם שהפגיעה במבקש היא קשה מאד. נטען, כי לא יהא בקבלת הבקשה דנן כדי לקבוע שהמבקש זכאי לפיצוי כלשהו, אלא שהסעד המבוקש הוא פתיחת דלתות בית המשפט ומתן אפשרות למבקש להוכיח את עצם זכאותו לפיצוי.

           המבקש מוסיף וטוען, כי הערכאות הקודמות שגו כאשר קבעו, כי אין במכתב המשיבה מיום 9.9.2003 משום הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר מכוחה מתחיל מרוץ ההתיישנות מחדש. לטענת המבקש, מכתב המשיבה הנ"ל מהווה הודאה בקיום זכות, שכן הוא כולל הודאה מפורשת בכל העובדות הנדרשות לקיום זכותו לפיצוי בגין כל הנזקים שהיו ידועים באותה עת, ואשר אין בצידה טיעון התיישנות. בנוסף סבור המבקש, כי אין בציון המילים "מבלי לפגוע בזכויות" בתחילת מכתבה של המשיבה כדי לפגום בהתקיימות תנאיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

           לחלופין, חוזר המבקש על טענתו שהועלתה בפני הערכאות הקודמות, לפיה עקב הנחיית הגזברות הארצית בהנהלת בתי המשפט, וכפועל יוצא מהמצגים לכאורה של מזכירות בית המשפט השלום בראשון-לציון כלפי באת-כוחו, לפיהם לא ניתן היה להגיש את התביעה מיום 30.12.2009 בשעה 10:00 ועד ליום 1.1.2010 (יום שישי בשבוע), התביעה הוגשה ביום העבודה הראשון בו ניתן היה להגישה, דהיינו: ביום 3.1.2010 (יום ראשון בשבוע). יום זה, כך נטען, היה צריך להיחשב כיום האחרון בו ניתן היה להגיש את התביעה לפני תום תקופת ההתיישנות - לו תקופת ההתיישנות הייתה שבע שנים. יתרה מכך, המבקש טוען, כי בית משפט השלום היה מודע לויתורה של המשיבה על חקירת באת-כוח המבקש ולהשלכותיו המשפטיות של ויתור זה, ואולם שגה בכך שלא סמך את החלטתו, בין היתר, גם על האמור בתצהיר זה ובצרופותיו, ודחה את האמור בו על הסף בנימוק שרק נציגת המזכירות יכולה הייתה לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת. אשר על כן נטען, כי מועד הגשת התובענה בפועל, היה המועד המוקדם ביותר האפשרי להגשתה לאחר שעה 10:00 ביום 30.12.2009, כפי שהדבר מתחייב מפירושן של התקנות 5 ו-7(א) לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981, ביחד עם סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.

תשובת המשיבה

7.        המשיבה טוענת בתשובתה לבקשת רשות הערעור, כי אין מקום ליתן רשות ערעור בהיות ההליך בגדר "גלגול שלישי", לגביו ניתנת רשות ערעור רק במקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות כללית או ציבורית, מה שאין כן במקרה דנא. המשיבה מוסיפה, כי יש לדחות את טענת המבקש לעניין תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן לא הוצגה כל תשתית עובדתית לפיה מחלת הקרוהן קשורה לאירוע התאונה, מה גם שהמבקש הותיר בערפל את השאלה מתי נודע לו על קיום המחלה. הטענה היא, כי, הלכה למעשה אין בפנינו כל נזק שלא התגלה סמוך למועד התאונה. המשיבה משיבה בפירוט גם לטענותיו הנוספות של המבקש, בעניין משמעות הצעת הפשרה ששלחה למבקש ובעניין משמעות הפסקת פעולת גזברות בית המשפט ביום 30.12.2009. כיוון שאיני סבור שיש מקום ליתן למבקש רשות ערעור בעניינים אלה, שאינם מעוררים כל סוגיה כללית או עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, ניתן לקצר בתיאור עמדת המשיבה ביחס אליהם.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות, כשטעמיי לכך שונים במשהו מנימוקי בית משפט קמא. עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס מעט בהרחבה, אף אם מעבר לדרוש, לטענה אחת, והיא הטענה שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד גילוי מחלת הקרוהן, כך שיש אפשרות שתביעת המבקש (או חלקה) עדיין לא התיישנה. באשר ליתר טענותיו של המבקש, שאינן מעוררות כל שאלה כללית או עקרונית, ברי שאין כל מקום ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הדיון שלהלן יתמקד אפוא באותה טענה, אם כי, בסופו של יום, לא ראיתי ליתן למבקש רשות ערעור, מהטעמים שיפורטו להלן, אף שאיני יכול להסכים, בכל הכבוד, עם עמדת הערכאות קמא בכל הנוגע לתחולת הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין בנסיבות המקרה הנדון.